עמותת תנו לחיות לחיות ע"ר 58-017-683-2 נ' לוי ואח'

פסק דין

כללי

1.לפניי תובענה כספית ע"ס 2,605 ₪ שהוגשה בסדר דין מהיר בגין הוצאות טיפול בבעל חיים.

2.התובעת, "עמותת תנו לחיות לחיות" הינה עמותה רשומה ללא מטרות רווח לטיפול והצלת בעלי חיים בארץ. הנתבעים הינם זוג הבעלים/המחזיקים של כלב(ה) מסוג דוברמן [להלן:"הכלבה"] שרכש בנם הקטין.

3.לטענת התובעת, לאחר שפגשה את הכלבה בבית הנתבעים בעקבות פנייה שהתקבלה בעניינה, נמצאה הכלבה משוטטת ברחוב כשהיא אפטית, מיובשת וסובלת מחום ושלשולים. מתנדבת מטעם התובעת הגישה עזרה לכלבה ודאגה שתקבל הטיפול הרפואי הנחוץ לה. כעת עותרת התובעת לקבל החזר כספי על ההוצאות שנגרמו אגב הטיפול בכלבה.

הנתבעים לעומתם, עותרים לדחיית התביעה ומכחישים שהמדובר בכלבה שלהם. לגישתם, הגם שבנם רכש כלב מסוג דוברמן, היה זה ממין זכר ולא נקבה. עוד טוענים הנתבעים כי הכלב הועבר זה מכבר לצד שלישי מהם נגנב. בנסיבות אלה, סבורים הנתבעים כי אין להטיל עליהם הוצאות כלשהם בשל הטיפול בכלבה.

4.לכתב התביעה צורפו בין היתר מסמכים המעידים על היותה של התובעת ארגון בעלי חיים כהגדרתו בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד 1994 [להלן:"החוק"], תמלול שיחה בין הנתבעת לבין מתנדבת מטעם התובעת, סיכום מחלה וחשבונית ע"ס 2,605 ₪ מטעם הוטרינר שטיפל בכלבה.

מטעם התובעת הוגש תצהיר מטעם דניאלה שולנברג, מתנדבת בתובעת. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר מטעמם [שנחתם על ידי הנתבע בלבד].

בפניי העידו המצהירים ולפנים משורת הדין אף הרשיתי לאהרון כהן, עד מטעם הנתבעים שלא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית, להגיד את דבריו.

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופיהם, ששמעתי את הצדדים ועדיהם, מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה במאזן ההסתבריות את תביעתה כנגד הנתבעים.

6.משעניינינו בתובענה בסדר דין מהיר, פסק הדין ינומק באופן תמציתי בהתאם לתקנות.

דיון והכרעה

7.לבעלי החיים מעמד מיוחד בחקיקת מדינת ישראל ואין הם שווים לחפצים. על בעליהם ומחזיקיהם מוטלות חובת שמירה, טיפול והשגחה והם נושאים באחריות עבורם.

סעיף 2א לחוק קובע:

איסור "(א)לא ייטוש בעלים של בעל חיים, או אדם שבעל חיים נמצא ברשותו או באחריותו (בחוק זה – מחזיק) את בעל החיים.

(ב)נמצא בעל חיים עזוב, על בעליו ועל מי שהחזיק בו באחרונה, נטל ההוכחה כי לא נטשו."

סעיף 11(ב) לחוק מוסיף וקובע:

(תיקון 05"תאגיד הפועל שלא למטרות רווח שבין מטרותיו איסוף בעלי חיים וטיפול בהם, רשות מקומית או רופא וטרינר, כהגדרתו בחוק הרופאים הווטרינרים, התשנ"א-1991, שהחזיקו בבעל חיים שננטש, רשאים להיפרע מהבעלים או מהמחזיק את הוצאות החזקתו, לתקופה שלא תעלה על 60 ימים."

בבג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, מיום 11.8.2003, אמר כב' הש' גרוניס (כתוארו דאז):

"דברי חקיקה רבים אחרים, במיוחד אלה שנחקקו בעשורים האחרונים, מצביעים על שינוי מסוים. אכן, כבר בעבר מוצאים אנו ביטוי לגישה של "צער בעלי חיים" או התחשבות ברווחה (Welfare) של בעלי חיים. הזכרנו את סעיף 495 לחוק העונשין (שהוחלף על ידי סעיף 2(א) לחוק ההגנה על בעלי חיים), אשר מקורו בחקיקה אנגלית עוד משנת 1822. השינוי מתבטא בחקיקה חדשה האוסרת שימושים מסוימים בבעלי חיים וחותרת לשיפור תנאי הגידול שלהם. דוגמה מובהקת לשינוי נמצא בחוק הניסויים בבעלי חיים, שנתקבל בשנת 1994, היא השנה בה נחקק חוק ההגנה על בעלי חיים. החוק הטיל מגבלות בנושא ניסויים בבעלי חיים (לגבי חוק זה, ראו בג"ץ 9374/02 "תנו לחיות לחיות" נ' קצין רפואה ראשי, פ"ד נז(3) 128)."